חיים בתכנית טלויזיה 

בתקופה האחרונה אנחנו נחשפים לתופעה חברתית מדאיגה, שכבר אוזכרה ונדונה באמצעי התקשורת השונים; זוהי המגלומניה הישראלית. למעשה, מגלומניה מאופיינת על ידי מחשבות שווא של גדולה, לדוגמה, האדם חושב שהוא המשיח או השליט. בארצנו הקטנטונת, ההגדרה המדויקת יותר היא כי החברה חושבת שאדם מסוים הוא המשיח או השליט, כלומר, מדובר בתופעה חברתית כוללת ולא מניה או סכיזופרניה אישית. השאלה שאנו צריכים לשאול היא, לא אם תופעה זו טובה או רעה, אלא, האם כך אנו רוצים לנהוג. הלך רוח זה בא לידי ביטוי בייחוד בתקופה האחרונה בהשפעתן החזקה של כל תכניות ה"נולדים" למינם על החברה בישראל. הקייס-סטאדי במקרה זה יכול להיות אור כחלון וכניסתו לתחום המוניציפאלי של עיר החשמל, למשל, או בכלל לכל קונצנזוס שמרחף מעל אדם מסוים ויש כאלה הרבה. די בכך שאזכיר את 'רוקדים עם כוכבים', 'The Show', 'נולד לרקוד' וכו'. ההערצה, שעולה יפה בימים טרופים אלו, הייתה מנת חלקם של בני האנוש מאז ומעולם, אך לא זוכרה לי תקופה כל כך קיצונית, בה כל גבר, ילד, ילדה או אישה שעולה על המרקע הוא בגדר קונצנזוס חברתי כה חזק. כנראה שהפוסט-פוסט מודרניזם ועידן המידע והביטוי העצום עודד צמיחתה של תופעה זו. והרי לכם משל אמיתי: ביום שבת האחרון, השמש יצאה להתאוורר ואני הלכתי לים. המים היו קרים אבל היה נחמד. בכל מקרה כדי לחמם את הלב אכלתי פיצה בפינת הרחובות פרישמן-הירקון. לידי עבר אדם כבן 40 על אופניים. ידידי לפינה אמר: "היי זה דב נבון, איזה מגניב, הוא נוסע על אופניים". המשפט ששמעתי, עירב אצלי כמה רגשות: מצד אחד למה לנסוע על אופניים זה מגניב, ומצד שני לפחות יש הערכה לדברים פשוטים כמו אופניים. מצרך די נדיר בימינו. וכאן נשאלת השאלה, מתי התחלנו לחשוב שהידוענים (=סלבס בעברית צחה), הפסיקו להתנהג כמו בני תמותה והפכו להיות משיחים? למה 15 דקות התהילה נמשכות בישראל שבועות וחודשים ואיך כל אדם שעובר מסך נהיה דוגמן ונחשק ארצי? ולמגלומניה הזאת יש גם תופעות לוואי, כמו הרצון להפוך את תלמה ילין לתיכון בינלאומי לאמנויות. בתור בוגר תלמה, הרעיון נשמע לי כמו שיגעון גדלות. בדברים קטנים יש נשמה, בדברים גדולים הרבה פחות. רעיון שכזה הוא עוד שלב בהפחתת הזהות הישראלית הנבנית כאן בעיצומן של שנים אלו. זהות זו מושפעת מתופעת חברתיות, בכללן גם המגלומניה עליה אני מדבר. אני לא אצטדק ואגיד כי מה שחשוב זה שכל ואופי, למראה וכריזמה יש השפעה רבה, אבל אסור לשכוח שכמו תמיד האמת היא איפה שהוא באמצע. אסור לשכוח את הספרים והאופניים אבל גם לא את הבלונד והאקרובטיקה. נכון להיום, אני בעד "נולד להיות כתב בארטיקלס.קו.איל". כך, אולי אהפוך לסמל מין גלובלי.